<h1>ספר החינוך מצוה תקצ"ט</h1>
<h2>דף קא.</h2>
שנצטוינו להיות היבמה חולצת ליבם נעלו כשלא ירצה לישא אותה לו לאשה, ועל זה נאמר [דברים כ"ה] וחלצה נעלו מעל רגלו. משרשי המצוה לפי שהאשה הזאת היתה ראויה לשמש האיש הזה תחת אחיו מן הטעם שזכרנו למעלה במצות ייבום והוא אינו רוצה בה, צותה התורה שתעשה אליו מעשה שמוש זה של חליצת נעל שהוא שמוש העבד הקנוי בפרסום לפני בית דין להראות לכל שקנויה היתה לו לגמרי וכי ראוי היה לו ליבם אותה מן הטעם הנזכר במצוה הקודמת, ולפי שהוא אינו רוצה לעשות מה שמוטל עליו להקים לאחיו שם היא יוצאת מתחת ידו וירקה בפניו, להודיע שנפטרה ממנו לגמרי ואינה משועבדת לו עוד לחלוק לו כבוד בשום דבר אבל הוא חשוב אליה כאיש זר שאין משגיחין עליו מלירוק בפניו ותלך לה מעתה ותנשא לכל מי שתרצה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [יבמות י"ז ע"ב] מן כי ישבו אחים יחדיו פרט לאשת אח שלא היה בעולמו, כלומר שאין בה חיוב של יבום ולא של חליצה, כגון שנולד זה האח החי אחר שמת אחיו, ומה שדרשו גם כן אחים יחדיו המיוחדים בנחלה, פרט לאחים מן האם שאינם בחיוב יבום וחליצה, ובן אין לו עיין עליו, כלומר שאם יש לאח בן או בת מכל מקום או בן בן או בן בת או בת בת וכל יוצאי ירך אין שם מצות ייבום וחליצה מן הטעם שזכרנו במצות ייבום.
וזהו סדר חליצה כמו שלמדנוהו מדברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא [פרק מצות חליצה], וכן נהוג היום. יבררו שלשה אנשים שיודעים להקרות היבם והיבמה מה שחייבים לקרות והם הנקראים דיינים, ויוסיפו עוד עמהם כדי שיהו חמשה כדי לפרסומי מילתא או עד עשרה, וכן נהגו העם, ויזהרו החמשה דיינים שלא יהו קרובים זה לזה ולא ליבם וליבמה, ויאמרו זה לזה נלך למקום פלוני ונקבע מקום לחליצה של פלונית, כי כן אמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא [יבמות ק"א ע"ב], וילכו שם וישבו הדיינין והיבם והיבמה יעמודו כמו בדין שהדיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה, ובזה אין עכבא שאם עשו בישיבה אין חליצתן פסולה בכך, ואחר כך ישאלו הדיינין אם היבם הוא גדול בן י"ג שנה ויום אחד ושהביא שתי שערות, וידעו גם כן בבירור אם זאת האשה החולצת היא אשת המת אחיו של זה החולץ, כדאמר רבא אין חולצין אלא אם כן מכירין [שם ק"ו ע"א], וכשידעו כל זה בודאי ויתבררו להם הדבר ישאלו גם כן על האשה אם אכלה אותו היום ואם אכלה אין חולצין אותה באותו היום חוששין שמא אכלה דברים המביאין אותה לידי רקיקה ובעינן רקיקה מעצמה, כדאמר רבא אכלה תומא ורקה אכלה גרגושתא ורקה לא כלום הוא, וירקה מעצמה בעינן וליכא, מיהו אין דבר זה מעכב, ואם חלצו בענין זה חליצתן כשרה בדיעבד שהרי רקיקה עצמה אינה מעכבת. ואחר כך אם רואים בית דין שהיבם והיבמה הגונים זה לזה יפתחו לו בייבום ויאמרו לו אי ניחא לך ליבומי יבם ואי לאו חלוץ, ואם חפץ לחלוץ יקח לו סנדל שכולו של עור, או מנעל במקום שאין סנדל, שכבר נהגו בו כל העם, ויזהר שיהיה תפור כולו מעור ושלא יהא גדול ביותר אלא בינוני כדי שיוכל להלך בו וגם לא יהיה יותר קטן אלא יהא חופה מכל מקום את רוב רגלו, וצריך לכתחלה שיחלוץ במנעל שלו ובמנעל של ימין, מיהו בדיעבד אין דבר זה מעכב, ויהיו שתי רצועות של עור או של שער תפורות במנעל ויהיו גדולות כדי שיוכל לכרוך אותן סביב הרגל, ויתן המנעל ברגלו הימנית והוא יחף ולא עם בתי שוקים כדי שלא יהא מעל דמעל, ואם חלץ בשמאל חליצתו פסולה, ויזהר שלא יהיה המנעל ארוך כל כך שיעלה למעלה מן הארכובה שזה גם כן הוא מעל דמעל אבל למטה מן הארכובה אינו ודאי מעל דמעל, ואחר כך יכרוך הרצועות סביב רגלו ויקשור אותן שני קשרים, ויעמוד היבם אצל הכותל או אצל עמוד וידחוס רגלו בארץ, כדאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה [שם ק"ג ע"א], ואחר כך בית דין מקרין את היבמה בלשון הקדש מן מאן יבמי עד לא אבה יבמי, ותזהר שלא תפסיק בין לא אבה אלא תקרא שתי תיבות אלו בבת אחת בלא הפסק כי היכי דלא לישתמע אבה יבמי, ומקרין ליבם לא חפצתי לקחתה, ואחר כך באה היבמה אצל היבם ונגשה אליו ומתרת את הרצועות בלא סיוע של היבם כלל, ומשמטת את המנעל מרגלו, ובזה גם כן לא יסייע היבם כלל אלא שיעמוד סמוך לכותל וידחוס רגלו יפה בקרקע והכל מעומד, כמו שאמרנו, ולפי הגמרא שלנו היא חולצת בין בשמאל בין בימין שלא מצינו בגמרא קפידא על זה, אבל בירושלמי [יבמות פי"ב ה"א] אמרו שצריכה לחלוץ בימין, לפיכך החולצת תחוש לעצמה ותחלוץ לכתחלה בימין, ואם היא גדמת תחלוץ בשניה לכתחלה כמו שמפורש בגמרא [שם ק"ה ע"א], ואחר כך וירקה בפניו רוק שהוא נראה לדיינים, כדאמר רבא צריכין דייני למיחזי רוקה כי נפיק מפומה דיבמה [שם ק"ו ע"ב], ובעינן דמטי רוקא להדי אפיה דיבם כדאמרינן בגמרא שאם הוא ארוך והיא גוצא וקולטתו הרוח קרינן ביה בפניו, ואם היא ארוכה והוא גוץ וקלטתו הרוח לא מיהני מידי דבעינן דמטי עד להדי אפיה, מיהו בתר דמטא להדי אפיה אי קלטתו הרוח לית לן בה, ואחר כך מקרין אותה בית דין בלשון הקדש מן ככה יעשה לאיש עד חלוץ הנעל, ואחר כך עונין כל העומדים שם חלוץ הנעל חלוץ הנעל שלשה פעמים, כדתניא אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון ובאת יבמה לחלוץ אמר ענו כולכם חלוץ הנעל שלשה פעמים, ואמרינן בגמרא [שם] אמר רב יהודה אמר רב מצות חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה, מאי קמשמע לן מתניתין היא, קמשמע לן מצוה ואי אפיך לית לן בה, וכן הלכה, ואחר שחלצה בבית דין כראוי בית דין כותבין לה גט חליצה כדי שתנשא בו לשוק.
וכתב הרב אלפסי זכרונו לברכה בהלכותיו וזהו לשונו. וכד כתב גט חליצה צריך לסרגוליה במסרגולא ולא בדיותא, וצריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא ומיחתם עליה תלתא, ובלבד שיודעין להקרות, ודין הוא גט חליצה, ביום פלוני דהוא יום כדין וכדין לבריאת העולם למניינא דרגילנא במתא פלונית אנחנא דייני דמקצתנא חתימיא לתתא במותב תלתא כחדא הוינא בבי דינא וסליקת קדמנא פלנית בת פלוני ארמלתא דפלוני והקריבת קדמנא גברא חד דשמיה פלוני בר פלוני, וכן אמרה לנא פלנית דא פלוני בר פלוני אחוהי דפלוני בר פלוני מאבוה הוינא נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ירית ומוחסין ומוקי שמא בישראל לא שבק, והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי, כען רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא ליטלע לי קדמיכון רגליה דימינא ואשריה סיניה מעל רגליה ואירוק באנפוהי, ואישתמודענוהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מאבוה הוא, ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא איטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך, ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה, מיד אקרינוה לפלונית דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, ואף להאי פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה, ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאתחזי לנא מן פומא על ארעא, ותוב אקרינוה לפלוניתא דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ותוב אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זימני, ומדאיתעבד עובדא דנא קדמנא שרינוה לפלניתא דא למיהך להתנסבא לכל גבר דתיצבי ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם, ובעית מיננא פלניתא דא גיטא דחליצותא דנא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכו כדת משה וישראל וחתימין תלתא עליה. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכתא המחוברת על מצות יבום וחליצה והיא מסכת יבמות, ומפני כן נקראת יבמות ולא חליצות מפני שאמרו זכרונם לברכה [שם ל"ט ע"ב] מצות יבום קודמת למצות חליצה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ועובר על זה ולא רצה ליבם יבמתו ולא לחלוץ ברוע לבבו בטל עשה זה.
